"כי לה' המלחמה"

לאחר הניצחון שלו על גליָת, לא לקח דוד את חרבו של הענק כשלל; הוא הפקיד אותה במשכן, כעדות לגאולת ה'. בשלב מאוחר יותר, כאשר דוד נמלט מפני קנאת שאול, רק אז, בעת צרתו, הוא לוקח את החרב.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת-יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב ... וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. (שמואל א' כ"א, ט-י)

הוא אינו שולף את החרב על רודפיו. פעמיים עתיד דוד למצוא את עצמו במצב שבו הוא יכול להרוג את שאול, אבל הוא אינו מניף את ידו. חוש הצדק שלו אינו מאפשר לו להרים ידו על משיח ה'. אויבו, נבל הכרמלי, מחרף אותו, אבל הוא אינו מניף עליו את חרבו, ושם מבטחו בה' שישיב את כבודו. שבע בן בכרי מקלל אותו, אבל הוא אינו הורג אותו, ושוב הוא מקבל את גורלו בכבוד וממתין לצדק שייעשה.

דוד בן ישי עתיד להתכבד כמה וכמה פעמים בתואר גיבור חיל, אבל ניצחונו הראשון על גליָת לימד אותו לקח חשוב לגבי כל אויביו: אין זה משנה עד כמה החרב עצומה, בסופו של דבר "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". (שמואל א' י"ז,)