אמינות וחמלה

ספרות חז"ל ראתה אף היא את תפקידו של משה כרועה צאן כבעל חשיבות רבה. בהקשר הזה הוא הפגין את התכונות הנדרשות למנהיג. לא די בכך שהוא הוכיח את יכולת השליטה והניהול שלו כרועה; משה הראה גם את האמינות, החמלה והרגישות שלו.

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה": ... אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה ... וכן במשה הוא אומר "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר", להוציאן מן הגזל (שמות רבה, ב' ג)

כיוון שרועים ידועים לשמצה "מפני שאומנותן אומנות ליסטים" (משנה קידושין ד, י"ג) מדגיש המדרש את יושרו של משה. גם בשעה שהיה לבדו עם הצאן בהרי מדיין, קרן והאיר אופיו הזוהר של משה. חכמים מוסיפים ממד חיוני נוסף של מנהיגות:

"ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א, ה). ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. ... ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו, עליו השלום, רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה" (שמות רבה, ב, ב).

המדרש המקסים הזה מציג את משה כאיש החמלה. אף על פי שהיה לו צאן רב לשמור עליו, הוא הראה את דאגתו לגדי הצמא שתעה מן העדר. הנמשל למדרש הוא אהבתו הגדולה ודאגתו הרבה של משה לכל אחד ואחד מצאן עמו ישראל, שאותו הוא עתיד להנחות ביושר ובחמלה.