כותנתו של יוסף מוצגת לפני יעקב

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית ל"ז, לא-לג)

יעקב מקבל את הבשורה הקשה מנשוא על מותו בטרם עת של יוסף בנו האהוב, עם כתונת הפסים שלו. הכתונת שעשה יעקב ליוסף סימלה את הקשר העז של האב עם בנו יקירו. הקשר הזה ניתק כעת לנצח; יוסף איננו, וכותנתו שסועה. על פי הסיפור המקראי רחל איננה נוכחת. רמברנדט בחר לכלול אותה בתמונה, עם יעקב ועם שני מבשרי הבשורה, אולי כדי להעצים את ההלם שבבשורה הרעה הזאת. הזוועה שבהבעת פניו של יעקב מתארת ללא מילים את יגונו, והיא שקובעת את נעימת הציור.