יוסף עומד בפיתוי

יוסף, שנמכר בידי אֶחיו לעבדות במצרים, עולה בסולם הדרגות בתפקידיו בבית פוטיפר, איש חצר המלוכה. יוסף רכש את אמונו המוחלט של אדוניו, והוא מנהל את משק הבית. רק אשת פוטיפר היא מחוץ לתחום לגבי יוסף. אמנם התנהגותו היא ללא דופי, אך לבעלת הבית יש תוכניות אחרות.
       וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים (בראשית ל"ט, ז-ט).
רמברנדט בחר להמחיש שני רגעים שונים בסיפור יוסף ואשת פוטיפר. בתחריט הוא מתאר את יוסף הנמלט מציפורניה התאוותניות של אשת פוטיפר. הוא מפעיל כוח כדי להיחלץ מתפיסתה. הצופה מתרשם שהצעיר התם מסוגל לעמוד בפיתוי. הציור על בד לוכד את הסצנה הבאה בדרמה, כאשר גברת פוטיפר מוציאה לפועל את נקמתה, מאשימה את יוסף בחטא שלא ביצע ומכוונת כלפיו את כל כעסה, תסכולה ותאוותה.
        וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה (בראשית ל"ט, טז-יח).
בתמונה עוטה יוסף אור שמימי. רמברנדט תפס את פני יוסף המביעים שפלות רוח ותמימות. אשת פוטיפר המתוסכלת מפנה אצבע מאשימה כלפי בגדו של יוסף. פוטיפר ניצב במקביל ליוסף, והוא מאזין לדברי התוכחה המרושעים שלה בשוויון נפש.