קול אביו

לבד עם אשת פוטיפר, לפני שהוא נופל לזרועות המפתות של החטא, הוא עומד בפיתוי וקורא בתוקף: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"?

כיצד הצליח יוסף להתעלות אל מעבר ליצרים שלו ולחשל את הנחישות המוסרית הזאת? חכמים מציירים את יוסף כמי שפועל לא רק מתוך מוסריות, אלא כמי שמעריך את תפקידו הפוטנציאלי בייעוד של בני ישראל. כאשר עמד להיכנע, עצר יוסף במקומו בזכות דמותו של יעקב אביו, מורו ורבו, מצפונו, האני האחר שלו. הוא ראה את פני אביו, ושמע את קול יעקב:

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות. (בבלי, סוטה לו ע"ב)

יוסף אמנם היה מבודד במצרים, אך הוא לא היה לבד. הוא היה חלק משלשלת גדולה שהתחילה עם אבות אבותיו ועתידה להימשך לדור ודור. הקשר שלו למורשת אביו שימש לו עוגן מוסרי, שאותו לא יכלו לעקור הן הפיתוי והן הבדידות. מעשיו באותו רגע שיקפו לא רק את הערכים המשפחתיים שלו, הם בנו את הגשר של יוסף אל העתיד וקבעו את מקומו בהיסטוריה היהודית. ההשלכה של עוצמתו המוסרית של יוסף מציבה אותו במקום של כבוד בקרב שבטי-יה, חקוק על החושן שבאפוד – שריון הקדושה – שנשא הכהן הגדול על לבבו.