כאפרים וכמנשה?

חשיבותה של ברכת האב לבנים ניכרת מתחילת התקופה המקראית. אנו מוצאים כי נח מברך את שם ואת יפת (בראשית ט', כו-כז), יצחק מברך את יעקב ואת עשו (בראשית כ"ז, כ"ח א-ד), ויעקב מברך את שני נכדיו המצריים, אפרים ומנשה.
ברכת יעקב לנכדיו יוצאת דופן, מפני שהמקרא מכריז כי זאת תהיה 'ברכה לדוגמה', שבה יברכו הורים את ילדיהם:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ"ח, כ)

הדבר תמוה מעט משום שזמן רב לפני הברכה לאפרים ולמנשה מתארת התורה תופעה דומה. בבראשית י"ב, ב מסופר שאברהם נתברך על ידי ה' בכבודו ובעצמו:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה

ר' דוד קמחי מבאר את מהות החלק האחרון של הברכה:
אמר לו: כל כך תהיה ברכתך והצלחתך גדולה עד שתהיה ברכה לאחרים, כי כשיברך אדם בנו יאמר לו: האל יברכך בברכת אברהם.
אם כן, מדוע לא מתברכים באברהם אבינו? מדוע נשמר התפקיד הזה לנכדיו המצריים של יעקב?
השאלה מטרידה עוד יותר כאשר אנו נזכרים בנסיבות שבהן קרא יוסף לבניו בשמם. מנשה קיבל את שמו "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא). ושמו של אפרים מוסבר "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מ"א, נב).
שמות הבנים משקפים את מידת הניכור שיוסף חש במשך שנות עמלו הרבות. אמנם זה בהחלט מסביר מדוע יוסף השתוקק כל כך שאביו יקבל את בניו ויברך אותם, אך אין מובן מכאן מדוע ברכת מנשה ואפרים הפכה לאב-טיפוס של ברכות הבנים.