הנסיכה העקרה

משה נולד בעת שלטון של טרור. פרעה גזר שכל בן עברי יושלך ליאור. אמו של משה הצפינה אותו במשך שלושה חודשים. כאשר לא יכלה עוד הצפינו היא הכינה לו תיבת גומא ושלחה אותה לצוף על פני היאור. בפיתול גורלי מפתיע מצאה בת פרעה את התינוק ונמשכה אליו. היא אמצה אותו וגידלה אותו בארמון אביה.

בדוגמה המעולה הזאת של סיפור מקראי, עוברת העלילה בעדינות מן האקראיות אל ההשגחה האלוהית. הכתוב אינו מסביר מדוע בת פרעה עוזבת את השפע שבארמון המלכותי והולכת לרחוץ ביאור. גם אין הסבר לסיבה שהניעה אותה להציל את הילד העברי ולגדל אותו כבנה. הפרשנים ממהרים למלא את החסר.

פילון האלכסנדרוני מספק חומר רקע, שעוזר לקורא להבין את הסיפור בהקשרו:

למלך הארץ היתה בת-שעשועים יחידה לו, נאמר כי נשואה היתה זמן רב ולא ילדה, וכמובן חפצה בילדים ובמיוחד בצאצא זכר שיירש בשעה טובה את שלטון אביה, העלול ליפול לידי זרים מאין נכד לו, עצובה היתה ומקוננת תמיד, ובאותו יום במיוחד כרעה תחת משא דאגותיה, ובעוד מנהגה לשבת פנימה ולא לעבור אף את סף ביתה, מיהרה לרדת עם אמהותיה אל הנהר, ששם נעזב הילד, ואז, בעודה עומדת לטבול ולרחוץ, הבחינה בו בסבכי הסוף וציוותה להביאו אליה. (על חיי משה, א 13 – 14)

תיאורו של פילון את בת פרעה כעקרה ואומללה מסביר הן את הסיבה שבגללה עזבה את הארמון והלכה לנילוס במצב של ייאוש מוחלט, והן מדוע הרשתה לעצמה את המהלך הנועז של אימוץ וגידול ילד עברי.