הפרת אמון
בשעה שמשה היה עדיין על ההר, הודיע לו הקדוש ברוך הוא על הפרת האמון הגדולה ביותר: חטא העגל.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ל"ב, ז-ח)
משה היה יכול להשאיר את הלוחות על ההר ולרדת לטפל בעם "כֶּבֶד עָוֹן". במקום זה הוא בחר להביא את הלוחות ולשבר אותם לנגד עיני העם, כדי שיבינו את עוצמת האובדן.
הפעולה הדרמטית הזאת הייתה יכולה להיות הפרק האחרון בסיפור האהבה בין עם ישראל לאלוהי אבותיהם. זה היה סיום מתאים לחוטאי ישראל שיישארו עם שברי לוחות; תזכורת מכאיבה לברית שהפרו. ואולם הסיפור לא מסתיים כאן. למרבה הפלא ה' ציווה על משה לפסול לוחות שניים כראשונים ולהביא אותם אל העם
