דוד מקבל את הבשורה על מות אוריה

וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (שמואל ב' י"א, כב-כד)

רמברנדט שרטט את הדיווח על מות אוריה, ובשרטוט נראה דוד, עוטה לבוש מלכות, מופתע לשמע הידיעה. הבעת פניו מנוגדת להבעת פניו של נתן הנביא שעומד מן הצד. מתווי פניו נשקף צער עמוק, אולי בגלל המוות הטראגי של אוריה, ואולי בגלל הנסיבות שגרמו לו. ראו את הכיסא הריק בצד שמאל של התמונה, המסמל את כס המלכות שדוד ויתר עליו. השליח נכנס פנימה כשהוא נושא את חרבו של אוריה ואת חפציו, כדי לאשש את זהות הקרבן. האירוניה ברורה ומוחשית; אין כל ספק בלבו של דוד מיהו ההרוג, מפני שהוא עצמו ציווה על חיסולו.