לשבור את מחסום הקול

המסע הוא כמין צעידת-שתיקה דרך הסתם והארעי, עצירת-נשימה, תהליך ללא-הווה, המשולב בין העבר והעתיד כאריכה שלא נמלאה...
(אריך אוארבך, 'הצלקת של אודיסאוס')

המילים היחידות שנשמעות במהלך דרך שלושת הימים אל הר המוריה, הן הדיאלוג בין אברהם ליצחק. הן מכילות את הקולות הפנימיים של האב והבן, שהרהיבו לעלות לגבהים מרתיעים של מחויבות דתית.
המילה הנוקבת הראשונה של יצחק: "אָבִי", נענית מנהמת לבו של אברהם "הִנֶּנִּי, בְנִי". אין עוד מילים שמכילות עוצמה כה רבה ויכולות לרמוז לשאלות האולטימטיביות שיצחק שואל. האם שכחת שאני בנך, בנך יחידך, אשר אהבת? אני בנך, ולי חיכית כל ימי חייך! אני המפתח לעתידך. בלעדיי אין תוחלת ותקווה. די בכך שאברהם אומר "הנני, בני", ויצחק יודע שאביו מכיר בכך שעברו, ההווה שלו ועתידו ייכחדו באבחה אחת על ידי פעולה הרת גורל. ואף על פי כן הוא מנחם את יצחק, עם זה שהוא מאשש באופן חד משמעי את אמונתו בה' שיראה לו את השה לעולה.
הכתובים מסגרו את השיחה בביטוי "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". מלכתחילה זהו תיאור של מסעם, ואולם לאחר השיחה ביניהם הם הגיעו להבנה שבשתיקה; אין עוד מה לומר. כעת הם מאוחדים ברוח; זה לעקוד וזה להיעקד.