להזין את האש

ִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ...
(בראשית כ"ב ו)

פרט זה בסיפור המקראי נראה פשוט וישיר. אברהם החליט להשאיר את נעריו ואת החמור בתחתית ההר. הוא ויצחק ימשיכו בדרכם לבדם. אף לא אחד יידע על המעשה הנורא שעתיד להתרחש. אברהם ובנו יטפסו לבדם, כאשר אברהם נושא את האש ואת המאכלת ויצחק נושא את העצים.

חכמינו לא הסתפקו בפסיחה על הפרט הזה, והציעו שני פירושים אפשריים. לפי הדעה הסוברת שהניסיון היה של אברהם לבדו, ייתכן שיצחק הולך "כזה שהוא טוען צלובו בכתפו" (בראשית רבה, פרשת וירא, נו, ג), מבלי לדעת שהוא עצמו הקרבן. גישה אחרת רואה ביצחק שחקן פעיל במחזה: הוא עצמו נושא את העצים לשרפתו. אברהם הלך כדי להקריב קרבן, ויצחק הלך כדי להקריב את עצמו. לפי הפרשנות הזאת חז"ל משנים את תפקידו של יצחק מנער סביל לבוגר פעיל ואחראי למעשיו. האובייקט הפך לסובייקט, והניסיון האולטימטיבי של אברהם מכיל את הניסיון האולטימטיבי של יצחק.