וישב אל הבור

לאחר מות יעקב, הוציאו יוסף ואחיו את הוראות אביהם לפועל, וקברו אותו בנחלת אבותיו בכנען. בדרכם חזרה למצרים נתקפו האחים חרדה, מחשש שמא כעת, לאחר שאביהם נפטר, יוסף ינסה לנקום בהם על שקשרו נגדו והשליכו אותו לבור. הם מתחננים לפניו שיחוס עליהם למען אביהם:

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. (בראשית נ', טז-יז)

מדרש תנחומא מעצים את המתח בסיפור ומציב בו תמונה נוספת:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם. ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו. וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס: "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה" (מדרש תנחומא, בראשית, ויחי יז)

בסיפור הזה אחי יוסף רואים אותו חוזר אל זירת הפשע שלהם, והם חוששים כי הנקמה שלו קרובה לבוא. אבל חז"ל מציגים את יוסף כמי שהתבגר. הוא כבר אינו רואה את עצמו כמרכז היקום, אלא הוא מודה למי שהושיעו. "וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (תהילים פ"ו).

יוסף מקשיב לחששם של אחיו ובוכה. הוא מצטער על כי הם חושבים שהוא עדיין מונע על ידי מניעים שפלים של נקמה, בעוד שהוא כבר חי זמן רב בידיעה כי הקדוש ברוך הוא אחראי לכל מה שקרה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. 

במעגל סיפורים זה יוסף מופיע הן כחולם חלומות והן כפותר אותם. בסופו של דבר החלומות שלו משמשים כפרשנות למציאות המשפחתית ולייעוד של בני ישראל.